<h1>ספר האסופות סימן ג'</h1>
<h2>דף ד.</h2>
חלק הראשון הוא אשר אמרו חכמים, א' רבא משומד אוכל נבלות לתיאבון, פי' ישראל הוא ומודה בכל התורה אלא שתאב לאכול בשר ואינו מוצא בשר שחוטה, ומרוב תאבון הולך וקונה נבילה או טריפה מן השוק ואוכל לתאבתו. אם בדק סכין אדם אחד שהוא מומחה ונתן לו ושחט מותר לאכול משחיטתו. דכיון דאיכא התירא ואסורה, לא שביק התירה ואכיל איסורה. חלק השני, שחט סימן אחד גוי, וסימן אחד ישראל, טרפה שהרי עשה בה מעשה טרפה ביד גוי. ותנן [י"ג ע"א] שחיטת נכרי נבלה ומטמא במשא, שסתם מחשבתו לע"ז. חלק שלישי, אפי' לא שחט הגוי אלא משהו, ובא ישראל וגמר ושחט נבלה, דבעינן שתהא כלה שחיטה ביד ישראל, אבל אם סייע הגוי את ישראל לאחוז בכרעי הבהמה או להרביצנה, או להפשיט את עורה מותר, ואם אוחז גוי בסימנין וישראל שוחט אסור, חלק רביעי, השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. והלכה כר' יהודה דאמר בשוגג יאכל למוצאי שבת, בין הוא בין אחרים, במזיד לא יאכל הוא עולמית. אבל השוחט לחולה שיש בו סכנה בשבת או לחיה המסוכנת, תאכל להם לבדם אפי' בו ביום, ואסור לאחרים עולמית. [חיותא דשחט לה בר ישראל בשבת או בשוגג שחטה, בעי לשהוייה לאפוקי שבתא, כשיעור מישחט חיותא ושריא, אי במזיד שחט לדיליה אסיר ליה למיכל מינה לעולם, לאחריני שהו כשיעור משחט חיותא ואכלין.
<h2>דף טו:</h2>
חלק הראשון הוא אשר אמרו חכמים, א' רבא משומד אוכל נבלות לתיאבון, פי' ישראל הוא ומודה בכל התורה אלא שתאב לאכול בשר ואינו מוצא בשר שחוטה, ומרוב תאבון הולך וקונה נבילה או טריפה מן השוק ואוכל לתאבתו. אם בדק סכין אדם אחד שהוא מומחה ונתן לו ושחט מותר לאכול משחיטתו. דכיון דאיכא התירא ואסורה, לא שביק התירה ואכיל איסורה. חלק השני, שחט סימן אחד גוי, וסימן אחד ישראל, טרפה שהרי עשה בה מעשה טרפה ביד גוי. ותנן [י"ג ע"א] שחיטת נכרי נבלה ומטמא במשא, שסתם מחשבתו לע"ז. חלק שלישי, אפי' לא שחט הגוי אלא משהו, ובא ישראל וגמר ושחט נבלה, דבעינן שתהא כלה שחיטה ביד ישראל, אבל אם סייע הגוי את ישראל לאחוז בכרעי הבהמה או להרביצנה, או להפשיט את עורה מותר, ואם אוחז גוי בסימנין וישראל שוחט אסור, חלק רביעי, השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. והלכה כר' יהודה דאמר בשוגג יאכל למוצאי שבת, בין הוא בין אחרים, במזיד לא יאכל הוא עולמית. אבל השוחט לחולה שיש בו סכנה בשבת או לחיה המסוכנת, תאכל להם לבדם אפי' בו ביום, ואסור לאחרים עולמית. [חיותא דשחט לה בר ישראל בשבת או בשוגג שחטה, בעי לשהוייה לאפוקי שבתא, כשיעור מישחט חיותא ושריא, אי במזיד שחט לדיליה אסיר ליה למיכל מינה לעולם, לאחריני שהו כשיעור משחט חיותא ואכלין.
<h2>דף כט:</h2>
חלק הראשון הוא אשר אמרו חכמים, א' רבא משומד אוכל נבלות לתיאבון, פי' ישראל הוא ומודה בכל התורה אלא שתאב לאכול בשר ואינו מוצא בשר שחוטה, ומרוב תאבון הולך וקונה נבילה או טריפה מן השוק ואוכל לתאבתו. אם בדק סכין אדם אחד שהוא מומחה ונתן לו ושחט מותר לאכול משחיטתו. דכיון דאיכא התירא ואסורה, לא שביק התירה ואכיל איסורה. חלק השני, שחט סימן אחד גוי, וסימן אחד ישראל, טרפה שהרי עשה בה מעשה טרפה ביד גוי. ותנן [י"ג ע"א] שחיטת נכרי נבלה ומטמא במשא, שסתם מחשבתו לע"ז. חלק שלישי, אפי' לא שחט הגוי אלא משהו, ובא ישראל וגמר ושחט נבלה, דבעינן שתהא כלה שחיטה ביד ישראל, אבל אם סייע הגוי את ישראל לאחוז בכרעי הבהמה או להרביצנה, או להפשיט את עורה מותר, ואם אוחז גוי בסימנין וישראל שוחט אסור, חלק רביעי, השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה. והלכה כר' יהודה דאמר בשוגג יאכל למוצאי שבת, בין הוא בין אחרים, במזיד לא יאכל הוא עולמית. אבל השוחט לחולה שיש בו סכנה בשבת או לחיה המסוכנת, תאכל להם לבדם אפי' בו ביום, ואסור לאחרים עולמית. [חיותא דשחט לה בר ישראל בשבת או בשוגג שחטה, בעי לשהוייה לאפוקי שבתא, כשיעור מישחט חיותא ושריא, אי במזיד שחט לדיליה אסיר ליה למיכל מינה לעולם, לאחריני שהו כשיעור משחט חיותא ואכלין.
